פוסט שלישי גלידה

חדשות רעות: כנראה שנכשלתי במבחן בדיני עונשין.

חדשות טובות: יש לנו מקרר!

חדשות רעות שוב: הוא לא עובד. 

כלומר, כן, בסדר- הוא עושה את כל הפעולות הסטנדרטיות כמו לקרר או להקפיא או לשמור שחבילת הענק של המילקה-אוריאו שהכנסנו לתוכו לא תימס. אבל הוא נכשל בתפקידו החשוב ביותר: אי אפשר לשים עליו מגנטים. בכלל. כי הוא מצופה פורמייקה.

נושא הכלים, שחש במשבר המתקרב ובא, מיהר להקדים תרופה למכה והדביק את כל המגנטים שלנו על מכונת הכביסה. שזה בערך כמו להקדים אקמולי לרגל קטועה, כי מגנטים על מכונת כביסה זה ממש לא אותו הדבר. ממש ממש לא אותו הדבר. 

נו באמת.

***

בכלל, אני מרגישה ששום דבר לא הולך לי לאחרונה. אני לא מצליחה לתלות מגנטים על המקרר. אני לא מצליחה למצוא עבודה. אני לא מצליחה לעבור מבחנים של שנה א'. אני לא מצליחה ללקק את המרפק. וכל מה שרציתי ביום שישי, אחרי שהמבחן הנוראי בעונשין הסתיים, היה להצטנף לתוך עצמי ולחזור הביתה. אבל אז קלטתי שבעצם אני לא לגמרי בטוחה מה המילה הזאת אומרת עבורי עכשיו. 

גרתי בירושלים שלוש שנים מבלי שהיא תרגיש לי כמו בית. בעיקר בגלל אנשים כמו החרדית המבוגרת ההיא בתור לביטוח לאומי שטפחה לי על הכתף, ובחיוך מופרז מלווה בנימה של מי שמציעה כרטיס כניסה חופשי לכל המתקנים בדיסנילנד חינם אין כסף הציעה לי להתלבש פחות חשוף כי אני פוגעת ברגשותיהם של כל מי שמחכים פה איתי בתור, וכשגילגלתי לעברה עיניים (למה, למה כל התגובות השנונות צצות לי בראש רק כשלוש שעות אחרי שאני זקוקה להן) הזעיפה פנים, קראה לי חצופה קטנה (ה'קטנה' היה החלק המעליב באמת) והוסיפה ש"פה זה ירושלים, לא תל אביב".

זה לא כזה קצר. נכון?

אז הנה, עכשיו אני בתל אביב. וגם היא לא כל כך מרגישה לי כמו בית. עדיין לא, בכל אופן.

בגלל שהרמזורים התל אביביים מתנכלים לי והופכים לאדומים בשנייה שאני רק מתקרבת לכביש, בלי שום קשר למצב התנועה. 

והג'וקים. כל כך הרבה ג'וקים. בכל מצב צבירה שרק ניתן להעלות על הדעת: חיים, גוססים, מתים, קמים לתחייה, קטועי איברים, והגרוע מכל- מתעופפים. כי מסתבר שכולם יודעים שאם משאירים את התריסים פתוחים, אז ג'וקים מתעופפים להם בנונשלנטיות פנימה. גם אם הדירה שלך בקומה הרביעית, ופתחת את החלון בסך הכל לרבע שנייה, סתם בשביל לאוורר טיפה (ובשביל להיפטר מריח שעועית-השימורים המטריד שדבק במטבח שלך), ורק לפני יומיים היה אצלך מדביר. כולם חוץ ממני.

ובארומה פה לא מוכנים לקבל את כרטיס הארומה שלי. כי "אנחנו לא ארומה, אנחנו ארומה תל אביב", שזה משהו שונה לחלוטין, מסתבר (למרות שיש להם בדיוק את אותו הסמל). ואין להם אייס שוקו ומאפה וניל עם פצפוצי שוקולד, שזה מה שאני הכי אוהבת. "אבל אני יכולה להציע לך אייס קפה ומאפה תפוז-קוקוס במקום". לא, קופאית של ארומה תל אביב. את לא יכולה. 

וכולם פה רוכבים על אופניים ולכולם יש כלבים ואני בכלל לא יודעת לרכב בלי גלגלי עזר וטיפוס של חתולים.

וג'וקים. ג'וקים בכל פינה. בארונות המטבח, באמבטיה, בפינת הרחוב, באמצע הרחוב, מתחת לשולחן בבית הקפה השכונתי החמוד ההוא שחשבתי להפוך לבית הקפה השכונתי החמוד שלי אבל עבר לי, במגירה של הסכו"ם, על הכרית בחדר השינה. 

ואני אף פעם לא מצליחה לזכור אם דלת הכניסה לבניין שלנו היא 'דחוף' או 'משוך', ותמיד, אבל תמיד, מנסה קודם את התנועה הלא נכונה במשך כמה שניות טובות. איך זה בכלל אפשרי סטטיסטית לטעות כל הזמן.

ולפני שבוע עברה מולי ברחוב מישהי בלונדינית, וחשבתי שזו אולי השכנה הבלונדינית שגרה בדירה ליד, אבל לא הייתי בטוחה כי ראיתי אותה רק פעמיים ודיברנו רק פעם אחת, ועד שהחלטתי שהצעד החכם יהיה להגיד לה שלום (ליתר ביטחון) היא כבר פנתה בקרן הרחוב ונעלמה, ועכשיו אני דווקא בטוחה שזו הייתה היא, ואני חושבת שהיא בטח חושבת שאני סתם מגעילה.

וג'וקים.

רשמית, הצלחתי להמאיס את עצמי על המדביר שלנו.

אז כשחזרתי לתל אביב אחרי המבחן ביום שישי באמת שהרגשתי מרוקנת רגשית. דחפתי קצת את דלת הכניסה (אותה הייתי אמורה למשוך, כמובן), דילגתי מעל שאריות ג'וק מחוץ, גררתי את עצמי במדרגות והגעתי מובסת. אבל אז גיליתי שנושא הכלים סייד את כל הדירה לגמרי לבד, והקירות שלנו לבנים ומהממים עכשיו, וכל הכתמים המוזרים שלא ידענו מה טיבם נקברו לעד תחת שכבות על גבי שכבות של צבע טרי ואנחנו יכולים להפסיק להעלות השערות (בלילת פנקייק? החלק הצהוב של קרטיב רמזור? שאריות ג'וק מחוץ?). 

לבן וחלק! כמו דף המבחן שלי בדיני עונשין.

ותחושות של שייכות וריחוף ושמחה גדולה מילאו אותי (או שפשוט התמסטלתי מאדי הצבע כי אסרתי על נושא הכלים לפתוח את התריסים כי ג'וקים) וחיבקתי אותו הרבה והרגשתי בבית קצת. ואיכשהו אני חושבת שדברים עומדים להסתדר.

אבל בכל זאת החלטתי (ליתר ביטחון) ללכת השבוע על ספר של מתכונים פשוטים מאוד ומתוקים מאוד. כי יש גבול לכמות האכזבות וההשפלה והייאוש שאדם מסוגל לספוג בשבוע אחד.

מטרתה המוצהרת של התמונה הזו היא כמובן להראות את הספר הנבחר, "אפייה זה משחק ילדים" של קרין גורן, אבל ברור לכם שפשוט חיפשתי דרך מעודנת להשוויץ באוסף בובות הקוקשי האדומות שלי, נכון? (השמאלית היא בכלל מלחייה! ותודה לאמא של נושא הכלים על טעם משובח במיוחד במתנות יום הולדת)

מאפינס מגלידה מומסת (ע"מ 30)

1 ליטר גלידת שמנת שאתם אוהבים, מומסת (לא גלידה דיאט או סורבה) הצעת חוק: מאסר על תנאי לכל מי שהיה זקוק לשורה הזו בכתב על מנת להבין שלא משתמשים בגלידה דיאט למתכון קינוחי. אני, אגב, בחרתי בגלידת מסטיק.

2 ביצים יש לי בבית! יש!

1 כוס שמן אומייגאד, גם את זה! הייתכן? יכול להיות שלא אצטרך לצאת לקניות כלל? (לא, שיר, כי קוראים לזה 'מאפינס מגלידה מומסת' ואין לך גלידה מומסת)

1 כוס סוכר אממ, יש לנו שקיות קטנות כאלה של סוכר לבן וחום שלקחנו מבתי קפה (וגם מלא מגבונים. כמה שאני אוהבת מגבונים של בתי קפה), וזה לגמרי עושה את העבודה. אני מסרבת להיכנע. אני לא יוצאת לקניות לעולם!

1 כפית תמצית וניל נכנעתי. צריך לצאת לקניות.

3 כוסות קמח תופה בסדר, בסדר, כבר אמרתי שאני יוצאת לקניות, לא?

כן, הצלחתי לדחוף קצת קוקשי גם לתמונה הזו. בטוב טעם.

יצאתי בזול- שלושה פריטים בסך הכל. וגם הוראות ההכנה של המתכון מינימליסטיות: רק חמישה שלבים. איזה ספר מופלא.

1. שמים בקערה גדולה את הגלידה מומסת למעט התלבטות רגעית של איזה גודל נחשב לקערה 'גדולה', שנפתרה מעצמה ברגע שנזכרתי שיש לי רק קערה אחת, המשפט הזה היה פשוט, ברור ומובן. כיף.

תבניות שקעים דווקא יש לי שלוש, אבל ברור שלבבות מנצחים עיגולים.

2. מוסיפים ביצים, שמן, סוכר ותמצית וניל ומערבבים בעזרת כף עץ לתערובת אחידה נגמר הכיף. "תערובת אחידה". אחידה. חשבתי שזה אמור להיות ספר אפייה לילדים (בעיקר כי המילה "ילדים" מופיעה בשם שלו) איזה ילד בן שמונה יודע להבחין, במבט, בין אחיד ל-מה-שלא-תהיה-המילה-שהיא-ההפך-מאחיד? כי אני, למשל, לא יודעת. ערבבתי במשך 17 דקות בלי לדעת מה בעצם אמור לקרות ולמה בדיוק אני מחכה. ובמהלך 17 הדקות האלה גם יצא לי לתהות- מה הקטע של כף העץ? מה רע בסכו"ם מפלסטיק? לגמרי במקרה הכף שיש לי היא מעץ, אבל אם לא הייתה לי הייתי עצובה.

התשובה היא כן, צריך למעלה משלושים שקיות קטנות של סוכר שממש קשה לפתוח בלי ללכלך את השולחן במיליון גרגירים בשביל למלא כוס מסכנה אחת.

3. מנפים לקערה קמח תופח אין לי נפה ואני עצובה. להשתמש במסננת או לוותר על השלב הזה? אה, אין לי גם מסננת. טוב, עוד בעיה שנפתרה מעצמה.

 הבלילה ורודה. זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים.

4. מערבבים עד שהתערובת אחידה ללא גושים של קמח אז זה מה שאחידה אומר.

5. מוזגים את התערובת בעזרת מצקת לשקעים של התבנית (ממלאים כמעט עד הסוף). מכניסים לתנור שחומם ל-190 מעלות ואופים 20-15 דקות עד להזהבה די לשימוש ב'הזהבה' כתיאור לגיטימי- המילה הזאת לא אומרת כלום, כלום! ואוכל בכלל לא אמור להיות בצבע זהב. אלא אם כן הוא באמת זהב. אני אופה את המאפינס שלי 20 דקות וזהו. מסרבת באופן עקרוני לעקוב אחרי הוראות מעורפלות של תיאורי צבעים אמביוולנטים.

למילה 'מזיגה' יש מין צליל אלגנטי שכזה, שכל קשר בינו לבין מה שהתחולל בתבנית השקעים שלי מקרי בהחלט. 

טוב, זה הרי ידוע שיותר קשה למזוג לבבות.

מקץ עשרים דקות. (סיפור של או.הנרי שפחות תפס)

ומה היו המסקנות?

לבבות!

אוקיי, אז ממש כמו בשבוע שעבר, גם הפעם לא יצא לי בדיוק כמו בתמונה.
כי יצא לי יפה יותר! לבבות, פשוט תסתכלו על הלבבות הנהדרים האלה (אבל אל תסתכלו על גידולי הבלילה חסרי הצורה שצמחו בלמטה שלהם. איך הייתי אמורה לדעת שיש כזה דבר למלא את התבנית יותר מדי "כמעט עד הסוף"?) אבל עזבו אתכם מאסתטיקה (למרות שהם יצאו לי סופר-אסתטים, אני חשה צורך לציין. שוב), אתם בטח משתוקקים לשמוע על חווית האכילה.

אז ככה: נושא הכלים התלהב, זוג חברים של נושא הכלים שקפצנו לבקר בדירה התל אביבית החדשה שלהם התלהבו, זוג חברים של זוג חברים של נושא הכלים שפגשתי לראשונה אתמול בדירה התל אביבית החדשה התלהבו גם הם. כל המאפינס חוסלו. למעט אחד שנושא הכלים הפיל בטעות על רצפת חדר המדרגות, שהיה גם ממש במקרה המאפין שיצא הכי יפה. לא נורא. אני אדם סלחני מטבעי (וגם זה קרה ממש אחרי שהוא סייד אז לא באמת יכולתי לכעוס עליו). המרקם היה מושלם, נימוח ואוורירי. לא חרוך ולא נא (אבל כן נאה. האם ציינתי כבר שיצאו לי מאפינס יפים?) והטעם- מסטיקי בדיוק במידה הנכונה. חוויה הפוכה לחלוטין מזו של הפוסט הקודם. הידד!
בקיצור, גיליתי את הנוסחה להצלחה: מתכונים שנועדו במקור עבור כישוריהם הקולינריים של זאטוטים שטרם הגיעו לגיל מצוות. רשמתי לפניי.

ניצחתי אותך, קרין גורן.