גורדון רמזי, תעשה לי מאפינס

זה מדהים, ארבעה אנשים שלמים (כן, בסדר, אני יודעת שאין דבר כזה 'חצאי אנשים') פנו אליי והביעו אכזבה על כך שלא פירסמתי פוסט בשבוע שעבר. התרגשתי, אני מודה. בכל אופן, היו לי סיבות מצויינות: התברר לי שעברתי איכשהו את המבחן בדיני עונשין (כה מרגש!)(אבל לא באמת סיבה לגיטימית לא לעדכן את הבלוג), מצאתי עבודה (יכול להיחשב כסיבה לגיטימית לא לעדכן את הבלוג, למעט העובדה ששיקרתי ולא מצאתי עבודה. למה אף אחד לא רוצה להעסיק אותי?) ונושא הכלים קיבל במפתיע יומיים חופש מהמשרד שלו אז יצאנו לחופשה. וזו באמת סיבה מצויינת לא לעדכן את הבלוג, וזה אפילו קרה באמת. אחרי הכל, מדובר במאורע נדיר יותר מיום הולדת, כי יום הולדת אתה יכול לדעת בוודאות שיתרחש אחת לשנה, ויום חופש ממשרד עורכי דין יכול להתרחש אחת לאף פעם.

אז במקום פוסט, אתם זוכים לקבל תמונה של בית הפנקייק (המקורי!) על פניו חלפנו בדרך לחופשה שלנו. 

***
ביום שני התחלתי את השנה האחרונה שלי באוניברסיטה. ובגלל שהתואר במשפטים ארוך יותר מתארים אחרים, אני כבר לא מזהה פרצופים מוכרים שליוו אותי לאורך כל התואר. לא שהיו לי הרבה חברים, חלילה. אני אדם לא חברותי בעליל. אבל התרגלתי לנוכחותם של זרים קבועים. מעין ניצבים בחיי היום יום שלי, אם תרצו. הייתה למשל מישהי גבוהה ודי גמלונית שאין לי שמץ של מושג איך נראה הפרצוף שלה כי יש לה שיער ממש ארוך וממש מסתיר, ועל הילקוט שלה היא תלתה עשרות סיכות, ותמיד העדפתי לבזבז את הזמן שתכננתי להקדיש ללמידה בספרייה בבהייה בסיכות האלה. ולא ראיתי אותה לא אתמול ולא שלשום ליד השולחן הקבוע שלה, ואני בטוחה שהיא סיימה את התואר (החלטתי שהיא לומדת תואר משולב בפסיכולוגיה ובמדעי מזרח אסיה, עם התמחות בקוריאה), והמשיכה הלאה עם חייה, ועכשיו אני לא מצליחה להיזכר בסיכות שלה, בכלל, חוץ מסיכה אחת שהייתה סמיילי כחול עם חיוך עצוב, ואחרת בצורת טיפת דם שהיה כתוב עליה "אני תרמתי ואת/ה?" (התשובה, אגב, היא 'לא'. אני אנמית. ומפחדת ממחטים. אבל עונה 'אנמית' כששואלים אותי למה אני לא תורמת, כי זה הרבה יותר מכובד ככה). והיה גם איזה אחד בלונדיני במסדרונות של הפקולטה למדעי החברה שתמיד דיבר בפלאפון שלו, כל הזמן, ותמיד בנימה שופעת חשיבות שלוותה בתנועות ידיים נלהבות, והתחביב שלי היה לדובב אותו בלב ("מה זאת אומרת 'משלוח דובי הפנדה לא יגיע בזמן'? אני מחכה להם כבר חודשים!") וגם אותו לא ראיתי בסביבה. פתאום הכל מרגיש שונה. האוניברסיטה השתנתה (פתחו חנות ממתקים חדשה ממש מול הספרייה. דווקא עכשיו כשהחלטתי להתחיל לאכול בריא, אוף), אני השתנתי. זו הפעם הראשונה שאני לומדת בירושלים בלי להיות ירושלמית. הפעם הראשונה שבסופו של יום לימודים ארוך אני לא חוזרת לדירת שותפים, אלא לבית. פתאום קלטתי כמה תהפוכות ושינויים עברו עליי לאחרונה, וחשבתי לעצמי כמה נפלא שיש לי מקום לתעד בו את הכל, לחזור ולהיזכר בעוד שנים איך זה היה לעבור לגור עם נושא הכלים בתל אביב, איך זה היה לסיים את התואר (הלוואי אמן בכותל פליז), איך זה היה להתחיל את ההתמחות שלי בפרקליטות ת"א. ופרץ חיבה עז לבלוג הזה שטף אותי. ובעקבותיו, כמובן, גם תחושות אשמה על ההזנחה של שבוע שעבר (למרות כל הסיבות הטובות [אמיתיות ומומצאות כאחד] שמניתי כאן).

עבודת פוטושופ משובחת.

אז כאות פיצוי החלטתי לקחת על עצמי השבוע אתגר של ממש: "תיאבון בריא" של גורדון רמזי.
את הספר הזה קניתי קצת אחרי שהתאהבתי בגורדון רמזי. באותם ימים צפיתי באדיקות בכל העונות של מטבחי הגיהנום (אז עדיין היו רק ארבע), מסמיקה קלות בכל פעם שהוא היה מקלל מתמודד חסר מזל, קצת מתוך מבוכה, והרבה מתוך משיכה לא מובנית לבריטי האיום הזה. ורציתי להתחתן איתו. או לכל הפחות לקנות את ספר הבישול שלו ולהכין מתוכו את כל המתכונים ולהרגיש שככה אני מתקרבת אליו כי הוא כבר נשוי. אבל הספר היה יקר. ממש. יותר יקר מכל ספר בישול אחר שאי פעם קניתי. יקר מספיק כדי לגרום אפילו לי, ששליפת כרטיס האשראי שלי הפכה כל כך אוטומטית עבורי עד שלפעמים נדמה לי שחתיכת הפלסטיק הזו היא פשוט הארכה טבעית של הזרוע שלי, לנוע בחוסר נוחות. הייתי צריכה לגיטימציה. הייתי צריכה אישור. הייתי צריכה סימן. ואז קלטתי שהוצאת הספרים כתבה בטעות 'גורגון רמזי', וזה היה נראה לי כמו הדבר הכי מצחיק בעולם באותו הרגע, וקניתי את הספר, וכפי שאתם בטח מבינים ההגדרה שלי ל'סימן' היא רחבה מאוד.

קורע.

אני מוכרחה להודות- האתגר הזה הלחיץ אותי. קודם כל, המילה 'בריא' מופיעה במקום די בולט על הכריכה. ובשם של הספר. מה שבטוח אומר אצות לרוב. וכנראה שגם ברוקולי. ולמרות שהחלטתי להתחיל לאכול בריא הדברים האלה עדיין מבחילים לי את הנשמה. וחוץ מזה, גורדון רמזי הוא שף רציני. רפרוף זריז בין המתכונים אישש את חששותי- ליד אף מתכון לא היה כתוב "קליל" או "פשוט". מעציב מאוד. הגרלתי מספר בלב כבד, ודפדפתי באימה לעמוד 34. מאפינס חיטה מלאה ואוכמניות.

ניצלתי! אין פה שום דבר ירוק! אני לגמרי יכולה לחיות עם עניין הקמח המלא הזה. אני בטוחה שאין לזה בכלל השפעה. למעט על המרקם. ועל הטעם. ועל שמחת החיים. אבל וואו, איזה מזל שלא יצא לי עמוד 64.  

גורדון רמזי קורא לזה "מרק קר של גרגר הנחלים ותרד". אני קוראת לזה "גועל נפש".

מאפינס חיטה מלאה ואוכמניות/ ע"מ 34

 מרכיבים:

2 בננות גדולות בשלות במיוחד וזאת בניגוד לבננות בשלות סתם, כנראה. מה עדיף- בננה קטנה ובשלה במיוחד, או בננה גדולה ולא כל כך בשלה?

300 גרם (כ-1/3 2 כוסות) קמח חיטה מלאה אין לי שום דבר מלא ו/או בריא בבית כרגע. למרות שהחלטתי להתחיל לאכול בריא. בקיצור, צריך לקנות. 

1/2 1 כפיות אבקת אפייה אבל זה מגיע בשקיות. למה לא לציין את הכמות בשקיות.

1 כפית סודה לשתייה זה כמו סודה לאפייה, נראה לי. (זה לא).

קורט מלח ים דק אז מלח רגיל, בעצם? וכמה זה קורט??

100 גרם (1/2 כוס פחות כף) סוכר חום לח, רצוי מוסקובדו הא?

285 מ"ל (1/4 1 כוסות+ 2 כפות) רוויון יששששש! שימוש לרוויון שנשאר לי מלפני שבועיים וכבר הייתי בטוחה שיתפגר לי במקרר כי מה לעזאזל אפשר לעשות עם רוויון.

1 ביצה גדולה, טרופה קלות שאלה- נניח, רק נניח, שתוקפה של הביצה שנשארה לי במקרר פג לפני יומיים. מה רמת הסיכון שאני לוקחת? אני תוהה (באופן היפותטי לחלוטין) האם זה יגרום לנזק בסדר גודל של כאב בטן קל או של סלמונלה או של מוות מוחי. טוב, מדובר בסך הכל ביומיים. במונחים של בריאת העולם, למשל, זה אפילו לא מספיק זמן בשביל ליצור דשא מסכן.   

75 מ"ל (1/2 כוס+ 1 כף) שמן זית (או חמאה מומסת) מי שם שמן זית בקינוחים? גילי חברה שלי עובדת בחנות בוטיק של שוקולד (הו, הקנאה) והיא אמרה שיש להם שם פרלין שמן זית. אבל יש להם גם פרלין של סיגליות ושל צ'ילי חריף, אז הם ממש לא דוגמא. 

200 גרם אוכמניות, שטופות ויבשות מנוזלים זו העונה שלהן בכלל? זו המדינה שלהן בכלל? האם ראיתי אי פעם אוכמניות במו עיניי? 

1 כף סוכר חום דמררה אני לא בטוחה שהבנתי מה ההבדל בין הסוכר החום הזה לסוכר החום הלח. אבל כנראה שזה לא כזה חשוב כי לא הצלחתי למצוא לא את זה ולא את זה ובסוף קניתי סתם סוכר חום.  

חדי ההבחנה מבניכם עשויים להבחין בכך שאין אוכמניות על השולחן. אבל יש שתי חפיסות שוקולד מילקה. צירוף מקרים?

אופן ההכנה:

1. מחממים תנור ל-180 מעלות צלזיוס. מרפדים בעטרות נייר תבנית מאפינס עם 12 שקעים. מקלפים את הבננות ומועכים אותן בקערה באמצעות מזלג. החלטתי שמאפינס בריאים לא ראויים לתבנית הלבבות שלי, והשתמשתי במקום בתבנית השקעים הסתמית של נושא הכלים. אבל אז קצת ריחמתי על המאפינס האלה, שהולכים לצאת סתם עגולים בלי טיפת לב, וקניתי עטרות נייר ממש יפות וסגולות בשביל לעודד את רוחם.

שיואו, איכס, זה מרגיש כמו למחוץ איברים פנימיים של מישהו.

2. מערבבים בקערה גדולה את הקמח, אבקת האפייה, הסודה לשתייה, המלח והסוכר החום. יוצרים גומה במרכז ומוסיפים לתוכה את הרוויון, הביצה, שמן הזית והבננות. מערבים במהירות בתנועת קיפול רק עד שכל החומרים מתאחדים (יש להימנע מערבוב יתר). באיזה גודל הגומה צריכה להיות? גודל גומת חן? גודל גומת מכתש? מה? ואני לא יכולה גם לערבב מהר, גם בתנועת קיפול (בעיקר כי אני לא לגמרי מבינה מה זה) וגם להימנע מערבוב יתר. זה כבר ממש מוגזם.

תגידו שזו לא הגומה היפה ביותר שראיתם מעודכם.

גם אם לא הכי מתפקדת. 

3. מוסיפים את האוכמניות ומערבבים קלות. תקשיבו. אני נשבעת שהתכוונתי להשתמש באוכמניות. אפילו בחרתי בעטרות נייר סגולות במיוחד, כדי שהצבעים יהיו תואמים. וחיפשתי אחריהן בשלושה סופרים, שתי חנויות טבע ומכולת שכונתית אחת. הייתי מוכנה להתפשר גם על אוכמניות מיובשות. אפילו שימורי אוכמניות היו מתקבלים בזרועות פתוחות, למרות הנסיון המר שיש לי עם שימורים. אבל כלום. לא מצאתי כלום. שוקולד מילקה, מנגד, היה במבצע. 2 חבילות ב-11 שקלים. זה לא כסף! חמישה וחצי שקלים לחבילה! טירוף. אז כן. החלפתי במאפינס בריאות את האוכמניות בשוקולד. אתם יכולים להאשים אותי בכפירה במתכון. אבל זה לא משנה את העובדות.

I regret nothing.

4. יוצקים את הבלילה לשקעים שבתבנית. מפזרים מעל סוכר דמררה. השקעים יהיו די מלאים. אופים בתנור 20-25 דקות או עד שהמאפינס תפחו, חלקם העליון קיבל גוון חום זהוב, וקיסם שננעץ במרכז המאפים יוצא נקי. "די מלאים". תודה לך על זה, גורדון רמזי. ברור מאוד. כמו כן, תודה על שנתת לי שבע עשרה אינדיקציות שונות לכך שהמאפינס מוכנים, ואף לא אחת מהן התממשה גם אחרי חצי שעה של אפייה. תודה.

שטוחים, בהירים, ומלכלכי קיסמים. ככה אני אוהבת את המאפינס שלי. 

5. נותנים למאפינס להצטנן לטמפרטורת החדר לפני אכילתם. טמפרטורת החדר פה היא למעשה מיליון מעלות כרגע, כי איבדתי את השלט של המזגן, אבל למען הסדר הטוב אמתין כרבע שעה לפני האכילה.  

ומה היו המסקנות?

אז ככה, יש שתי אפשרויות: או שביצים שפג תוקפן לפני יומיים אינן ראויות למאכל אדם, או שמיהרתי לשמוח והריוויון שלי כן התפגר במקרר למרות שתאריך התפוגה שהוטבע עליו הבטיח לי עוד ארבעה ימים של חסד. המאפינס מעופשים. לא סתם לא טעימים בקטע כזה של "על טעם ועל ריח אין מה להתווכח". מעופשים. הגעתי לרמה חדשה לחלוטין של "לא אכיל" במטבח שלי. נחמד לדעת שתמיד קיימים עוד שיאים שאפשר לשבור, ובסף הכל יש לאן לשאוף. המאפינס לסל וחסל.

הכי חבל לי על עטרות הנייר הסגולות :( 

זה בסדר, גורדון. אני עדיין אוהבת אותך.

אבל קצת פחות.