האם פסטה היא לא הדבר הנפלא ביותר בעולם?

בשעה שחזרתי ערב אחד מהאוניברסיטה אחרי שיעור בדיני קניין, עלה לאוטובוס חבר לספסל הלימודים. שיגרתי אליו חיוך רחב ואמיתי, כי האוטובוס המדובר היה קו 19 העמוס לשמצה, וברור היה שבמוקדם או במאוחר יתיישבו לידי, ואני הרי שונאת-אדם באופן כללי, ובאופן ספציפי מגנט לאנשים שמריחים כמו מה שהם אכלו אבל רק בתנאי שזה משהו מגעיל (טרם התיישב לידי ג'נטלמן שהדיף ניחוח חלת בריוש, למשל) וברור שלשבת ליד מכר עדיף עשרות מונים על פני זר בריח ארטישוק. בהנחה שלארטישוק יש ריח. אני לא יודעת כי אני לא אוהבת. אז חייכתי, והוא התיישב, אבל למרות השמחה הראשונית שפקדה אותי, מטבע הדברים ומתוקף ההיכרות הדלה השתררה ביננו מהר מאוד שתיקה מהסוג המביך. יש אנשים שמסתדרים מצוין עם שתיקות. הם בוהים במבט מלא משמעות או מהנהנים בכובד ראש או סתם ממצמצים. לא אני. אני חייבת לדבר. תמיד. על משהו. כל משהו. פעם נהגתי לשלוף בשתיקות אנקדוטה משעשעת על התרבות היפנית מתוך מאגר שהכנתי מבעוד מועד (ברכבות ביפן יש קרון מיוחד שמיועד לנשים בלבד כדי שגברים לא יוכלו להטריד אותן מינית!) אבל לאחרונה התחלתי לשים לב שבני שיחתי לא מגיבים לזה כל כך טוב (או בכלל) ועברתי לנושא אחר, קרוב לליבי לא פחות מהיפנים אבל בטוח הרבה יותר- אוכל.

"אתה יודע, אני בדיוק הולכת לאכול עכשיו בפסטה-בסטה," שיתפתי את המכר, קוטעת את רצף גירודי המרפק בו היה שקוע. הוא חייך בחוסר עניין וענה "אה, וואלה?" ובדקות הבאות שעברו עלינו הפלאתי לתאר באוזניו את המנה שאני הולכת להזמין- הצבע המדוייק של הרוטב, הצורה הייחודית של הפסטה, המגוון המרשים של התוספות. ואז נזכרתי שבעצם זו אמורה להיות שיחה (אוף, למה אני גרועה בלהיות בת אדם), שאלתי אותו ברטוריות מנומסת "האם פסטה היא לא הדבר הנפלא ביותר בעולם?" וחזרתי לעיסוקיי, שכללו מציצת קצה של עט סגול שבמקרה היה לי ביד והתרה של אוזניות שתמיד מסתבכות לי בתיק.
"כן, אבל... " הוא השיב תוך כדי שחזר להתגרד. נעצתי בו מבט פרוע, אחיזתי סביב העט מתהדקת. "את לא מתבאסת להוציא כסף על משהו שאת יכולה להכין לבד בבית ממש בקלות?"

"לא," הפטרתי לעברו בסנטר מורם וירדתי מהאוטובוס בהפגנתיות שאולי נראתה למתבונן מן הצד קצת פחות הפגנתית ממה שהייתה באמת מאחר ובמקרה האוטובוס בדיוק הגיע התחנה שלי. התיישבתי בפסטה בסטה והזמנתי את המנה עליה פינטזתי יום שלם. כשהיא הגיעה הטבעתי אותה בפרמז'ן, כמתבקש, ובין ביס לביס הרהרתי בשיחה שלנו. אני מניחה שהמכר פירש את ה'לא' שלי כפשוטו- אני לא מתבאסת להוציא כסף על מנת הפסטה החלומית הזו (איך אפשר?). אבל למעשה לתשובה העמוקה שלי היו שני רבדים- "לא, אני לא מתבאסת", אבל גם "לא, אני לא יכולה להכין לבד בבית ממש בקלות". כי למרות תמימות הדעים שקיימת בעולם לפיה פסטה היא הדבר הכי קל להכנה עליי האדמות, זה אף פעם לא מצליח לי. היא יוצאת קשה מדי, היא יוצאת רכה מדי, היא יוצאת מלוחה מדי, היא יוצאת לא מלוחה מספיק, היא יוצאת בגוש אחד גדול ודביק ובלתי ניתן להפרדה כמו מליוני תאומי פסטה סיאמיים. בקיצור- אסון. ואל תדברו איתי אפילו על 'אל דנטה', שככל הידוע לי זה 'המצאנו ביטוי רק כדי לאמלל אותך' באיטלקית. יש לי יותר סיכוי למצוא בתחתית הסיר את המפלצת מלוך נס מאשר פסטה במידת עשייה 'אל דנטה'.

וכן, השימוש בדימוי הזה נועד אך ורק בשביל שאוכל להשוויץ במצקת המפלצת מלוך נס שלי.  

אז מבחינתי לבחור ב"ספר הפסטה הגדול" של בת' אילון לא היה דבר של מה בכך, אלא אתגר של ממש. אבל עשיתי את זה. למרות הכל. למען הבלוג. למענכם, הקוראים. 

או סתם בגלל שיש לי פסטה נסיכות דיסני שכבר ממש רציתי לאכול.

מקרונצ'יני באפונה ובפלפלים אדומים (ע"מ 122)

מרכיבים:

500 גרם מקרוני, או כל פסטה חלולה אחרת נסיכות.

3 פלפלים אדומים הפלפלים בסופר היו איומים. עברתי על כולם וכל אחד היה פגום ומעוות יותר מהקודם. וניסיתי להתחכם ולגשש בתחתית הערימה, איפה שעובדי הסופר הערמומיים לבטח מחביאים את הפלפלים הטובים ביותר, ונגעתי בפלפל רקוב. איכס. 

1 כוס אפונה טרייה (לאחר קילוף 150 גרם); או מוקפאת ומפושרת נשבעת שרציתי ללכת על הטרייה, אבל זו לא העונה. כלומר, נראה לי שזו לא העונה כי לא ראיתי אפונה טרייה בסופר ולא היה לי נעים לשאול את העובד שם כי הוא קלט אותי מנגבת פלפל רקוב על ערימה של בננות. 

4 כפות חמאה נשמע לי מאוד לא נוח למדוד חמאה בכפות. 

1 מיכל שמנת מתוקה אני אף פעם לא לגמרי בטוחה אם 'שמנת מתוקה' ו'שמנת מתוקה להקצפה' זה אותו הדבר. כלל האצבע שלי הוא פשוט ללכת על מה שיש בו יותר אחוזי שומן. יאמי.  

מלח ופלפל, טחון טרי כמה? 

100 גרם גבינת פרמזן או קשקבל, מגוררת יש, מצאתי שקית של בדיוק 100 גרם. 

קניתי גם מעדני גמדים בגלל שמקבלים מדבקת דיסני בכל מארז וקיבלתי שתיים! היקום מנסה לומר לי שהמתכון הזה הולך לצאת מדהים.

1. חורכים את הפלפלים על אש פתוחה, קולפים ומנקים מגרעינים ומן הצלעות הפנימיות. חותכים לקוביות בגודל 1 ס"מ. חריכה על אש פתוחה נשמע מסוכן. כמו כן, זה נשמע כמו משהו שאני לא יודעת לעשות. וכשאני מגגלת "מה זה אש פתוחה" אני מגיעה לערך של ויקיפדיה על כבאים. אולי זו פשוט דרך מתחכמת לתאר טיגון. כן, החלטתי, זה מה שזה. אוקיי. מטגנת את הפלפלים. וקולפת. ומגלה שהם יותר רותחים מהשמש. ומחליטה שקליפה זה דווקא טעים ומי אמר שצריך להוריד אותה בכלל. ומנקה. ומגלה שיש אינסוף גרעינים. אינסוף. וחותכת. וממשיכה להיאבק בגרעינים.

הם אמורים לעשות רעש של פופקורן?

שני סנטימטר מעל כל היתר. 

2. שמים בסיר גדול את החמאה והאפונה, ומבשלים דקות אחדות על אש נמוכה. מוסיפים את הפלפלים ומערבבים היטב. כמה זה דקות אחדות? שלוש? חמש? שבע עשרה? 

איך עדיין יש פה גרעינים. 

3. מוסיפים את השמנת המתוקה, מתבלים בכפית מלח ובפלפל טחון טרי, ומבשלים על אש בינונית עד שהשמנת תתעבה. מסירים מהאש ושומרים בצד. מחממים שוב בעוד הפסטה מתבשלת. כפית מלח זה כבר תיאור מדוייק יותר, הידד, אבל אני עדיין לא יודעת כמה פלפל לשים. ואיך השמנת שלי אמורה להפוך לעבה? זה מה שהחום עושה לה? נוזלים לא מתאדים בחום? יש דבר כזה אדי שמנת?

כן, הבעבוע המלחיץ הוא ללא ספק סימן טוב.

4. מרתיחים כמות גדולה של מי מלח ומבשלים את הפסטה לדרגת "אל דנטה" (ראו הוראות בישול בפרק ג'). מסננים ומעבירים לכלי הגשה מחומם.

או לכלי ההגשה היפהפה הזה כי הוא יפהפה.

Oh hell no. אני לא חוזרת אחורנית. לא לפרק ג' ולא בכלל. המוטו שלי בחיים הוא להסתכל רק קדימה. בעיקר אם להסתכל אחורה דורש ממני עוד עבודה. בעיקר אחרי שבוע שעבר. הפסטה הזו הולכת להתבשל בהתאם להוראות היצרן והיא הולכת לאהוב את זה. שזה אומר שאני צריכה לבשל אותה 8 דקות, כי כתוב על גב האריזה בין 7 ל-9 ואני יוצאת מתוך נקודת ההנחה ששבע זה מעט מדי ותשע זה הרבה מדי ושמונה זה מושלם. ואני גם הולכת לזרוק פסטה אחת על הקיר כדי לוודא את העניין. רגע, אם היא נדבקת זה סימן טוב או רע? מה אני אמורה ללמוד מזה?

כמובן שיש לי גם מסננת מפלצת לוך נס.

5. יוצקים את הרוטב על הפסטה, בוזקים מחצית מכמות הגבינה ומערבבים היטב. בעת ההגשה שולים אפונים מתחתית הכלי ומניחים על כל מנה. מגישים בתוספת יתרת הגבינה. האפונים שלי לא בתחתית הכלי. מה עשיתי לא נכון?

על הפלייסמט יש ציורים של פסטה. כי זו מנת פסטה. הבנתם?

ומה היו המסקנות?

הו, האכזבה. הפסטה הזו בכלל לא נראית כמו נסיכות. אם מאמצים את העיניים (והדמיון) ממש חזק, אפשר אולי להגיד שאחת הצורות דומה קצת לכרכרה של סינדרלה. קצת. אולי. ויש גם ארמון. אבל בכל חבילת הפסטה הזו אין שום דבר שאפילו מזכיר את בת הים הקטנה, שהיא כמובן נסיכת הדיסני הכי מוצלחת. אפילו לא איזה דגיגון דמוי פלאונדר או סתם כוכב-ים. עצוב מאוד.

טוב, לפחות המנה עצמה יצאה טעימה ממש. אני מניחה שגם זה משהו. בעוד שהמרקם של הפסטה יכול היה להיות טיפה יותר רך (ידעתי, ידעתי שזה שהיא נדבקה לקיר לא אומר כלום) הרוטב יצא נפלא. מיימי אמנם (ידעתי, ידעתי ששמנת חמה מתאדה ולא מתעבה) אבל טעים מאוד. ובדיוק הכמות הנכונה של פלפל, יש. חבל שאני לא זוכרת כמה שמתי בסוף.

ומה היה לנושא הכלים לומר בנושא? הוא נשאר לעבוד אתמול עד מאוחר, שוב (טיפ: אל תצאו עם עורכי דין, מנסיון) (עוד טיפ: אל תלמדו משפטים, מנסיון) (אנחנו זוג משפטנים מאוס, בחיי) וכבר אכל בעבודה, אבל בגלל שאני כזו חברה מהממת ובגלל שאני אוהבת לסדר דברים בקופסאות אוכל, הכנתי לו מנה למשרד להיום. מנה שהוא שכח/השאיר בכוונה תחילה במקרר, אגב.

לא שאני יכולה להאשים אותו. בטח נשבר לו הלב כשהוא גילה שאין בפסטה שלו אפילו שלגיה אחת לרפואה. 

אהבות יפות של אמא.

 הייתי אומרת שיצא לי די דומה. 

המדבקות שקיבלתי מכוערות רצח. חיי הם אכזבה אחת מתמשכת.