יום שבת, 31 באוקטובר 2015

למה אני אוהבת לבשל עם נושא הכלים

1. כי הוא יכול לצלם אותי ואת סינר הקאפקייק המופלא שלי שרציתי לתעד פה בבלוג עוד מהפוסט השני בערך, אבל סלפי לא עושה איתו את החסד המגיע לו.

 כן, גם על המגבת יש דוגמה של קאפקייק. Problem?

2. כי במקום להיכנס לפאניקה כשאני מגלה שנשארה לי איכשהו ביצה אחת מחוץ לבלילה אחרי שעירבבתי אותה כל כך יפה ומזגתי לתוך תבנית כמעט בלי שיישפך לצדדים, הוא פשוט מוסיף אותה לבלילה. 

מה... איך... 

3. כי אני יכולה להטיל עליו את כל משימות הבישול המבאסות.

מוהאהאהא.

4. כי הוא יודע לחרוט על פתי-בר כדי שייראה כמו מצבה בשביל עוגת בית הקברות שלי.

לזכרם של כל הביסקוויטים שאני ניסיתי לחרוט עליהם. 

5. כי אני יכולה לעבור לידו במטבח הקטנטן שלנו ולצבוט אותו מדי פעם בפעם בהפתעה. אבל לא כשהוא מחזיק סכינים חדות. או דברים רותחים.

***
אני ונושא הכלים מארחים היום אצלנו בדירה מסיבת ליל כל הקדושים/יום המתים! שזה בעצם שילוב של שני חגים שאף אחד לא באמת חוגג בישראל, הידד. אני ממש מתרגשת, וסידרתי כבר את כל הדברים המבולגנים שקל לסדר, ואת כל הדברים המבולגנים שקשה לסדר דאגתי לדחוף לתוך כל מיני ארונות ומגירות וארגזים, ואפילו רשמתי על פתק מה נדחף לאן כדי לא לשכוח, ובמחשבה שנייה יכול להיות שהיה לוקח פחות זמן פשוט לשים הכל במקום. נו מילא. וטיאטאתי את הרצפה שלנו, שנראית נקייה אבל משום מה משאירה כתמים שחורים על כפות הרגליים לפעמים. ורציתי להכין ביחד עם נושא הכלים מיליון מאכלים מקסיקנים מסורתיים לכבוד החגיגה שלנו, ובסוף התפשרנו על שלושה: צ'ילקילס, פריחולס וצ'ילי. ומרק דלעת כדי שיהיה ייצוג הולם גם לHalloween. ועוגת שוקולד פשוטה (מאוד פשוטה) כדי שיהיה ייצוג הולם גם לכישורי האפייה הבינוניים שלי ולחיבתי העזה לסוכר.

קאפקייקס ברוח החג שהכינו אנשים שכישורי האפייה שלהם אינם בינוניים.

אז את הצ'ילי והפריחולס מסתבר שנושא הכלים הכין מאחוריי גבי (הוא טוען שאי אפשר לקרוא לזה 'מאחוריי גבי' אם ישבתי מולו כל הזמן הזה וקראתי ספר. אני טוענת שהוא נצמד יותר מדי לפרשנות המילולית של הביטוי, ומתעקשת להמשיך ולהרגיש נבגדת). אבל את הצ'ילקילס הכנו ביחד. ואת העוגה הכנתי לבד בשעה שהוא הכין את המרק. אז אלו שני המתכונים שיופיעו פה היום. אז נכון, זה לא מתכון מתוך ספר, והיום לא יום חמישי, אבל בתמורה אתם מקבלים שני מתכונים במחיר אחד (שזה קצת פחות מלהיב אם חושבים על זה שהמחיר הוא בכל מקרה חינם). וחוץ מזה בהתחשב בעובדה שהיום הוא היום בו רוחות רפאים מתהלכות ביננו או חוזרות מהמתים בשביל לאכול (תכלס, אני לא יכולה לחשוב על סיבה טובה יותר) נראה לי שיש לכם צרות גדולות יותר מאשר לדקדק איתי על חוקים של בלוג מומצא שאני המצאתי. אז שנתחיל?

מתכון צ'ילקילס של המשפחה של נושא הכלים


 -צ'ילקילס היא מנה המורכבת מסלסה חמה ששופכים על נאצ'וס (גם דוריטוס יכול להתאים פה) ממש לפני האכילה-

מרכיבים:

ארבע עגבניות או פחית שימורים (800 גרם) של עגבניות מרוסקות, אם העגבניות בסופר שליד הבית שלכם נראות רע כמו שהעגבניות בסופר שליד הבית שלנו נראות.

פלפל ירוק חריף או חצי פלפל חריף, אם אתם לא אוהבים חריף בכלל והצלחתם לשכנע את החבר שלכם אחרי מו"מ מתיש להפחית את הכמות כדי שגם אתם תוכלו לאכול בלי שהלשון שלכם תנשור. 

כשליש חבילת כוסברה אני לא יודעת להגיד כמה זה יוצא בגבעולים :( ניסיתי לספור אבל כל הזמן התבלבלתי בספירה והם נכנסו לי אחד לתוך השני וספרתי את אותו הגבעול שלוש פעמים.

חצי בצל סגול אפשר גם רגיל, אבל הסגול יותר טעים פה.

כפית מלח נושא הכלים שם לפי התחושה האישית שלו, אבל אחרי שהסברתי לו שאין לי איך לעבוד עם "לפי התחושה" בבלוג, הוא ניאות לכמת את המלח כ"בערך כפית". אז כתבתי כפית. מניחה שזה בסדר. 

חבילה גדולה של נאצ'וס אנחנו אוהבים את הסוג הזה. יש להם כמה טעמים, הכחול הכי מוצלח, אח"כ האדום, והסגול סביר. בכל מקרה, אתם צריכים הרבה נאצ'וס. 450 גרם הרבה. 

אופן ההכנה:

1. קוצצים את הכוסברה, חותכים את הבצל לקוביות ואת הפלפל לרצועות (ואם בחרתם להשתמש בעגבניות זה הזמן לחתוך גם אותן לקוביות) בסך הכל אני מאמינה בהדדיות במערכת היחסים- נושא הכלים חתך את הבצל ובכה, ואני חתכתי את הפלפל החריף ושפשפתי את העיניים ושרף לי ובכיתי. הדדיות. 

טיפ נוסף לשיפור הזוגיות: אם אתם לא אוהבים את אותן התוספות על הפיצה, אז שכל אחד יזמין את התוספות שהוא אוהב. אלא אם כן אחד מבני הזוג אוהב טונה. אסור בתכלית האיסור לשים טונה על פיצה. זה משתלט על הטעם של כל המשולשים. 

2. מטגנים בסיר על אש בינונית את הבצל והפלפל בין חמש לעשר דקות, כדי שהם יתרככו קצת אין לי תיאור זמנים מדוייק יותר. אתם יכולים לבוא בתלונות לנושא הכלים, שמעולם לא טרח לפתוח סטופר בשעה שהוא מכין את המתכון הזה. מאוד לא רציני. 

 אפשר גם לנצל את השלב הזה בשביל להוציא מהסיר כמה טבעות פלפל חריף כשהחבר לא מסתכל.

3. מוסיפים את העגבניות המרוסקות מהשימורים/העגבניות החתוכות לא מהשימורים ואת הכוסברה ומנסים להוציא עוד קצת מהפלפל החריף בלי שאף אחד ישגיח.


4. מבשלים על אש בינונית חצי שעה (אפשר להוסיף חצי כוס מים רותחים אם רואים בתום החצי שעה שהסלסלה לא נוזלית בכלל). מרסקים את הסלסלה המבושלת באמצעות בלנדר ידני ומשתדלים לא להתלכלך. או שמוותרים מראש כי ברור לכם שתתלכלכו וקוראים לנושא הכלים שיעשה את זה. והוא באמת עושה את זה בלי להתלכלך.

איך הוא עושה את זה? אני מצליחה להתלכלך גם סתם מלאכול קורנפלקס :(

5. ממש לפני שרוצים להגיש, שופכים את הנאצ'וס לקערה גדולה, ומעליהם שופכים את הסלסה החמה אפשר להתחיל לאכול מיידית, הסלסה נספגת ממש מהר.

ממש לפני ההגשה! 

ולא רגע אחד קודם. 

מתכון עוגת שוקולד פשוטה של אמא של נושא הכלים (נשבעת שגם המשפחה שלי יודעת לבשל. סתם במקרה מופיעים פה רק מתכונים מהצד של נושא הכלים)

רכיבים:

חבילת מרגרינה שקלתי להחליף בחמאה בגלל שזה פי אלף יותר טעים, וכבר קניתי חמאה, כשנזכרתי שאנחנו מגישים גם צ'ילי וחלק מהאורחים שלנו שומרי כשרות. אז חזרתי לסופר. אבל אני מאמינה שמי שלא דחוף לו שהעוגה תהיה פרווה יכול להחליף בחמאה.

2 חבילות שוקולד מריר שאלתי את נושא הכלים אם מי שלא רוצה עוגת פרווה וכן רוצה עוגה טעימה ומתוקה יכול להחליף בשוקולד חלב, אבל הוא לא ידע להגיד לי בבטחון מלא. נראה לו שלא. אז אולי כדאי שפשוט תדבקו בשוקולד מריר, אפילו שזה סוג השוקולד הכי פחות מוצלח. איזה מדהים זה יכול היה להיות אם אפשר היה להחליף את שתי החבילות האלה בחבילות שוקולד לבן!

כוס סוכר רגיל, לא חום. לא שאני מבינה למה שמישהו ירצה להחליף לחום. אפילו לא בטוח שזה יותר בריא

כוס קמח שוב, רגיל- קמח מלא משנה את המרקם והדחיסות של העוגה. 

ארבע ביצים במתכון לא צוין גודל. אני הלכתי על ביצי M כי זה מה שהיה במקרר. 

וזהו! הייתם מאמינים?

רכיבים לקישוט (אופציונלי):

תולעי גומי אני קניתי קופסה סגורה בחמישה שקלים במקום לברור אותם אחד אחד בשקית, וגיליתי שרימו אותי ודחפו לי גם ממתקי גומי בצורת בקבוקי קולה. אז תיזהרו.

חבילת פתי-בר בטעם שוקולד אני לא חושבת שצריך יותר מעשרה פתי-בר, אבל אי אפשר לקנות אותם בבודדים, אז פשוט לכו על החבילה הכי קטנה שאתם יכולים למצוא.



אופן ההכנה:

1. מחממים במיקרו את המרגרינה, השוקולד המריר והסוכר עד שהם נמסים אחד הדברים שהכי אהבתי במתכון הזה זו הסלחנות שלו. אם נניח הייתם כל כך עסוקים בלשבור את השוקולד המריר לקוביות שוות (והתעצבנתם ממש כשזה לא הצליח לכם) עד ששכחתם להוסיף גם את הסוכר בשלב של ההמסה במיקרוגל והוספתם אותה רק אחר כך- העוגה עדיין תצא לכם מוצלחת! 

כאילו, אני מקווה שהיא עדיין תצא מוצלחת. עדיין לא טעמתי את התוצר הסופי. אבל זה נראה סבבה.

סבבה כמו השתקפות של אור הירח על פני הים הרוגע. 

1. מוסיפים את הקמח והביצים ומערבבים וסלחנותו של המתכון מכה שנית- גם אם, מסיבה כלשהיא, בחרתם לערבב רק שלוש מתוך ארבע הביצים (זה יכול לקרות, אוקיי?), אפשר להוסיף את הרביעית בכל זמן נתון. אפילו אחרי שכבר מזגתם את הבלילה לתבנית. פשוט תוסיפו את הביצה ששכחתם שהתכוונתם להשאיר בצד ותערבבו היטב. 

אני בטוחה שהוצאתי את חתיכת הקליפה שנפלה לי פנימה לפני שהכנסתי את העוגה לתנור. די בטוחה. 

זה לגמרי בסדר אם נשאר לכם גוש בלתי מזוהה על הכף שבה עירבבתם את הבלילה. הכל חלק מהמתכון.

3. מכנסים לתנור שחומם ל-180 מעלות ואופים במשך 50 דקות וזהו? באמת? אני מאוהבת במתכון הזה, ובעוגה הזו, ובחיים האלה. 

3> 3> 3>

4. שלב אקסטרה לחוגגים את האלווין: טוחנים במעבד מזון פתי-בר בטעם שוקולד (אני השתמשתי בשישה) ומפזרים מעל העוגה ליצירת אפקט של אדמת בית קברות. אפשר גם לפורר בידיים, או להכניס לשקית סנדוויצ'ים ולמעוך עם פטיש שניצלים או מערוך, אבל מנסיוני תמיד נקרעים חורים בשקית ואז אבקת הפתי-בר מתפזרת לכל עבר. מקשטים כיד הדמיון הטובה, אבל תולעי גומי הן מומלצות במיוחד. ואני ממליצה גם על מצבות חמודות מהפתי-בר שנותרו. אם גם לכם יש בבית נושא כלים שיודע לעצב צלבים מפתי-ברים- זה הזמן לעשות בו שימוש. 


אז זהו, זה היה הפוסט של היום. אני לא יכולה להתחייב על הטעם של שום דבר, כי נושא הכלים לא הרשה לי להתחיל לאכול לפני שכל האורחים באים.
ועכשיו אני רצה להתארגן לפני שהחברים שלנו מגיעים. Ho ho ho Merry Halloween! (וגם החג-הזה-של-המקסיקנים שמח)

הלוואי שכל מי שלא רצה להיות חבר שלי ביסודי יראה את זה ויקנא ויצטער ממש שאנחנו לא חברים.

יום חמישי, 29 באוקטובר 2015

היום אין פוסט

חדי ההבחנה שביניכם וודאי הבחינו שהיום אין פוסט.
זה לא שהמחויבות שלי לבלוג החלה להידרדר או משהו.
כאילו, כן, זו כבר הפעם השנייה החודש שאין פוסט ביום חמישי, אבל! הפעם באמת באמת שיש סיבה מצוינת. מסיבה מצוינת (אתם עדיין לא יכולים להבין שזה מצחיק כי אתם לא יודעים שאני ונושא הכלים עורכים מסיבה בשבת, אבל כשתדעו את זה משחק המילים של ״סיבה-מסיבה״ ישעשע אתכם ממש).
בקיצור- אני ונושא הכלים עורכים מסיבה ביום שבת! זו הולכת להיות המסיבה הראשונה שלנו בדירה התל אביבית ואני מאוד מתרגשת. למעשה זו המסיבה הראשונה שאני עורכת מאז הפיראטולדת של גיל 23 (שזו כמובן מסיבת יום הולדת ופיראטים). המסיבה בשבת תהיה מסיבת כלאיים של halloween וdios del mortos (או משהו בסגנון), שמסתבר שזו המקבילה המקסיקנית של ליל כל הקודשים. והיא הרבה יותר קודרת. ובמקום דלועים מחייכים יש גולגולות מסוכר. או לפחות ככה הבנתי מנושא הכלים. שמאוד יכול להיות שהמציא את עניין הגולגולות. אבל אם לא אז זה די דוחה. בכל מקרה! כל התקציב השבועי ואנרגיות הבישול שלי מוקצות הפעם לפרוייקט הזה ולכן הייתה אפס פעילות בגזרת המטבח ביומיים האחרונים. אבל אני מסרבת להרגיש אשמה, כי זה אומר שמחר (או במקסימום מחרתיים) תקבלו מלא מתכונים מקסיקנים מופלאים שלא נמצאים באף ספר, פלוס הופעת אורח של נושא הכלים, שאמנם עובד בפרך במשרד עורכי הדין שלו, אבל עדיין לא הגיע למצב של לעבוד בסופ״שים (בינתיים).

אז נתראה בשישי! או בשבת, לכל המאוחר. באמת.
ואחרי זה חוזרים למתכונת חמישי, נשבעת.

יום חמישי, 22 באוקטובר 2015

גורדון רמזי, תעשה לי מאפינס

זה מדהים, ארבעה אנשים שלמים (כן, בסדר, אני יודעת שאין דבר כזה 'חצאי אנשים') פנו אליי והביעו אכזבה על כך שלא פירסמתי פוסט בשבוע שעבר. התרגשתי, אני מודה. בכל אופן, היו לי סיבות מצויינות: התברר לי שעברתי איכשהו את המבחן בדיני עונשין (כה מרגש!)(אבל לא באמת סיבה לגיטימית לא לעדכן את הבלוג), מצאתי עבודה (יכול להיחשב כסיבה לגיטימית לא לעדכן את הבלוג, למעט העובדה ששיקרתי ולא מצאתי עבודה. למה אף אחד לא רוצה להעסיק אותי?) ונושא הכלים קיבל במפתיע יומיים חופש מהמשרד שלו אז יצאנו לחופשה. וזו באמת סיבה מצויינת לא לעדכן את הבלוג, וזה אפילו קרה באמת. אחרי הכל, מדובר במאורע נדיר יותר מיום הולדת, כי יום הולדת אתה יכול לדעת בוודאות שיתרחש אחת לשנה, ויום חופש ממשרד עורכי דין יכול להתרחש אחת לאף פעם.

אז במקום פוסט, אתם זוכים לקבל תמונה של בית הפנקייק (המקורי!) על פניו חלפנו בדרך לחופשה שלנו. 

***
ביום שני התחלתי את השנה האחרונה שלי באוניברסיטה. ובגלל שהתואר במשפטים ארוך יותר מתארים אחרים, אני כבר לא מזהה פרצופים מוכרים שליוו אותי לאורך כל התואר. לא שהיו לי הרבה חברים, חלילה. אני אדם לא חברותי בעליל. אבל התרגלתי לנוכחותם של זרים קבועים. מעין ניצבים בחיי היום יום שלי, אם תרצו. הייתה למשל מישהי גבוהה ודי גמלונית שאין לי שמץ של מושג איך נראה הפרצוף שלה כי יש לה שיער ממש ארוך וממש מסתיר, ועל הילקוט שלה היא תלתה עשרות סיכות, ותמיד העדפתי לבזבז את הזמן שתכננתי להקדיש ללמידה בספרייה בבהייה בסיכות האלה. ולא ראיתי אותה לא אתמול ולא שלשום ליד השולחן הקבוע שלה, ואני בטוחה שהיא סיימה את התואר (החלטתי שהיא לומדת תואר משולב בפסיכולוגיה ובמדעי מזרח אסיה, עם התמחות בקוריאה), והמשיכה הלאה עם חייה, ועכשיו אני לא מצליחה להיזכר בסיכות שלה, בכלל, חוץ מסיכה אחת שהייתה סמיילי כחול עם חיוך עצוב, ואחרת בצורת טיפת דם שהיה כתוב עליה "אני תרמתי ואת/ה?" (התשובה, אגב, היא 'לא'. אני אנמית. ומפחדת ממחטים. אבל עונה 'אנמית' כששואלים אותי למה אני לא תורמת, כי זה הרבה יותר מכובד ככה). והיה גם איזה אחד בלונדיני במסדרונות של הפקולטה למדעי החברה שתמיד דיבר בפלאפון שלו, כל הזמן, ותמיד בנימה שופעת חשיבות שלוותה בתנועות ידיים נלהבות, והתחביב שלי היה לדובב אותו בלב ("מה זאת אומרת 'משלוח דובי הפנדה לא יגיע בזמן'? אני מחכה להם כבר חודשים!") וגם אותו לא ראיתי בסביבה. פתאום הכל מרגיש שונה. האוניברסיטה השתנתה (פתחו חנות ממתקים חדשה ממש מול הספרייה. דווקא עכשיו כשהחלטתי להתחיל לאכול בריא, אוף), אני השתנתי. זו הפעם הראשונה שאני לומדת בירושלים בלי להיות ירושלמית. הפעם הראשונה שבסופו של יום לימודים ארוך אני לא חוזרת לדירת שותפים, אלא לבית. פתאום קלטתי כמה תהפוכות ושינויים עברו עליי לאחרונה, וחשבתי לעצמי כמה נפלא שיש לי מקום לתעד בו את הכל, לחזור ולהיזכר בעוד שנים איך זה היה לעבור לגור עם נושא הכלים בתל אביב, איך זה היה לסיים את התואר (הלוואי אמן בכותל פליז), איך זה היה להתחיל את ההתמחות שלי בפרקליטות ת"א. ופרץ חיבה עז לבלוג הזה שטף אותי. ובעקבותיו, כמובן, גם תחושות אשמה על ההזנחה של שבוע שעבר (למרות כל הסיבות הטובות [אמיתיות ומומצאות כאחד] שמניתי כאן).

עבודת פוטושופ משובחת.

אז כאות פיצוי החלטתי לקחת על עצמי השבוע אתגר של ממש: "תיאבון בריא" של גורדון רמזי.
את הספר הזה קניתי קצת אחרי שהתאהבתי בגורדון רמזי. באותם ימים צפיתי באדיקות בכל העונות של מטבחי הגיהנום (אז עדיין היו רק ארבע), מסמיקה קלות בכל פעם שהוא היה מקלל מתמודד חסר מזל, קצת מתוך מבוכה, והרבה מתוך משיכה לא מובנית לבריטי האיום הזה. ורציתי להתחתן איתו. או לכל הפחות לקנות את ספר הבישול שלו ולהכין מתוכו את כל המתכונים ולהרגיש שככה אני מתקרבת אליו כי הוא כבר נשוי. אבל הספר היה יקר. ממש. יותר יקר מכל ספר בישול אחר שאי פעם קניתי. יקר מספיק כדי לגרום אפילו לי, ששליפת כרטיס האשראי שלי הפכה כל כך אוטומטית עבורי עד שלפעמים נדמה לי שחתיכת הפלסטיק הזו היא פשוט הארכה טבעית של הזרוע שלי, לנוע בחוסר נוחות. הייתי צריכה לגיטימציה. הייתי צריכה אישור. הייתי צריכה סימן. ואז קלטתי שהוצאת הספרים כתבה בטעות 'גורגון רמזי', וזה היה נראה לי כמו הדבר הכי מצחיק בעולם באותו הרגע, וקניתי את הספר, וכפי שאתם בטח מבינים ההגדרה שלי ל'סימן' היא רחבה מאוד.

קורע.

אני מוכרחה להודות- האתגר הזה הלחיץ אותי. קודם כל, המילה 'בריא' מופיעה במקום די בולט על הכריכה. ובשם של הספר. מה שבטוח אומר אצות לרוב. וכנראה שגם ברוקולי. ולמרות שהחלטתי להתחיל לאכול בריא הדברים האלה עדיין מבחילים לי את הנשמה. וחוץ מזה, גורדון רמזי הוא שף רציני. רפרוף זריז בין המתכונים אישש את חששותי- ליד אף מתכון לא היה כתוב "קליל" או "פשוט". מעציב מאוד. הגרלתי מספר בלב כבד, ודפדפתי באימה לעמוד 34. מאפינס חיטה מלאה ואוכמניות.
ניצלתי! אין פה שום דבר ירוק! אני לגמרי יכולה לחיות עם עניין הקמח המלא הזה. אני בטוחה שאין לזה בכלל השפעה. למעט על המרקם. ועל הטעם. ועל שמחת החיים. אבל וואו, איזה מזל שלא יצא לי עמוד 64.  

גורדון רמזי קורא לזה "מרק קר של גרגר הנחלים ותרד". אני קוראת לזה "גועל נפש".

מאפינס חיטה מלאה ואוכמניות/ ע"מ 34

 מרכיבים:

2 בננות גדולות בשלות במיוחד וזאת בניגוד לבננות בשלות סתם, כנראה. מה עדיף- בננה קטנה ובשלה במיוחד, או בננה גדולה ולא כל כך בשלה?

300 גרם (כ-1/3 2 כוסות) קמח חיטה מלאה אין לי שום דבר מלא ו/או בריא בבית כרגע. למרות שהחלטתי להתחיל לאכול בריא. בקיצור, צריך לקנות. 

1/2 1 כפיות אבקת אפייה אבל זה מגיע בשקיות. למה לא לציין את הכמות בשקיות.

1 כפית סודה לשתייה זה כמו סודה לאפייה, נראה לי. (זה לא).

קורט מלח ים דק אז מלח רגיל, בעצם? וכמה זה קורט??

100 גרם (1/2 כוס פחות כף) סוכר חום לח, רצוי מוסקובדו הא?

285 מ"ל (1/4 1 כוסות+ 2 כפות) רוויון יששששש! שימוש לרוויון שנשאר לי מלפני שבועיים וכבר הייתי בטוחה שיתפגר לי במקרר כי מה לעזאזל אפשר לעשות עם רוויון.

1 ביצה גדולה, טרופה קלות שאלה- נניח, רק נניח, שתוקפה של הביצה שנשארה לי במקרר פג לפני יומיים. מה רמת הסיכון שאני לוקחת? אני תוהה (באופן היפותטי לחלוטין) האם זה יגרום לנזק בסדר גודל של כאב בטן קל או של סלמונלה או של מוות מוחי. טוב, מדובר בסך הכל ביומיים. במונחים של בריאת העולם, למשל, זה אפילו לא מספיק זמן בשביל ליצור דשא מסכן.   

75 מ"ל (1/2 כוס+ 1 כף) שמן זית (או חמאה מומסת) מי שם שמן זית בקינוחים? גילי חברה שלי עובדת בחנות בוטיק של שוקולד (הו, הקנאה) והיא אמרה שיש להם שם פרלין שמן זית. אבל יש להם גם פרלין של סיגליות ושל צ'ילי חריף, אז הם ממש לא דוגמא. 

200 גרם אוכמניות, שטופות ויבשות מנוזלים זו העונה שלהן בכלל? זו המדינה שלהן בכלל? האם ראיתי אי פעם אוכמניות במו עיניי? 

1 כף סוכר חום דמררה אני לא בטוחה שהבנתי מה ההבדל בין הסוכר החום הזה לסוכר החום הלח. אבל כנראה שזה לא כזה חשוב כי לא הצלחתי למצוא לא את זה ולא את זה ובסוף קניתי סתם סוכר חום.  

חדי ההבחנה מבניכם עשויים להבחין בכך שאין אוכמניות על השולחן. אבל יש שתי חפיסות שוקולד מילקה. צירוף מקרים?

אופן ההכנה:

1. מחממים תנור ל-180 מעלות צלזיוס. מרפדים בעטרות נייר תבנית מאפינס עם 12 שקעים. מקלפים את הבננות ומועכים אותן בקערה באמצעות מזלג. החלטתי שמאפינס בריאים לא ראויים לתבנית הלבבות שלי, והשתמשתי במקום בתבנית השקעים הסתמית של נושא הכלים. אבל אז קצת ריחמתי על המאפינס האלה, שהולכים לצאת סתם עגולים בלי טיפת לב, וקניתי עטרות נייר ממש יפות וסגולות בשביל לעודד את רוחם.

שיואו, איכס, זה מרגיש כמו למחוץ איברים פנימיים של מישהו.

2. מערבבים בקערה גדולה את הקמח, אבקת האפייה, הסודה לשתייה, המלח והסוכר החום. יוצרים גומה במרכז ומוסיפים לתוכה את הרוויון, הביצה, שמן הזית והבננות. מערבים במהירות בתנועת קיפול רק עד שכל החומרים מתאחדים (יש להימנע מערבוב יתר). באיזה גודל הגומה צריכה להיות? גודל גומת חן? גודל גומת מכתש? מה? ואני לא יכולה גם לערבב מהר, גם בתנועת קיפול (בעיקר כי אני לא לגמרי מבינה מה זה) וגם להימנע מערבוב יתר. זה כבר ממש מוגזם.
תגידו שזו לא הגומה היפה ביותר שראיתם מעודכם.

גם אם לא הכי מתפקדת. 

3. מוסיפים את האוכמניות ומערבבים קלות. תקשיבו. אני נשבעת שהתכוונתי להשתמש באוכמניות. אפילו בחרתי בעטרות נייר סגולות במיוחד, כדי שהצבעים יהיו תואמים. וחיפשתי אחריהן בשלושה סופרים, שתי חנויות טבע ומכולת שכונתית אחת. הייתי מוכנה להתפשר גם על אוכמניות מיובשות. אפילו שימורי אוכמניות היו מתקבלים בזרועות פתוחות, למרות הנסיון המר שיש לי עם שימורים. אבל כלום. לא מצאתי כלום. שוקולד מילקה, מנגד, היה במבצע. 2 חבילות ב-11 שקלים. זה לא כסף! חמישה וחצי שקלים לחבילה! טירוף. אז כן. החלפתי במאפינס בריאות את האוכמניות בשוקולד. אתם יכולים להאשים אותי בכפירה במתכון. אבל זה לא משנה את העובדות.

I regret nothing.

4. יוצקים את הבלילה לשקעים שבתבנית. מפזרים מעל סוכר דמררה. השקעים יהיו די מלאים. אופים בתנור 20-25 דקות או עד שהמאפינס תפחו, חלקם העליון קיבל גוון חום זהוב, וקיסם שננעץ במרכז המאפים יוצא נקי. "די מלאים". תודה לך על זה, גורדון רמזי. ברור מאוד. כמו כן, תודה על שנתת לי שבע עשרה אינדיקציות שונות לכך שהמאפינס מוכנים, ואף לא אחת מהן התממשה גם אחרי חצי שעה של אפייה. תודה.

שטוחים, בהירים, ומלכלכי קיסמים. ככה אני אוהבת את המאפינס שלי. 

5. נותנים למאפינס להצטנן לטמפרטורת החדר לפני אכילתם. טמפרטורת החדר פה היא למעשה מיליון מעלות כרגע, כי איבדתי את השלט של המזגן, אבל למען הסדר הטוב אמתין כרבע שעה לפני האכילה.  




ומה היו המסקנות?

אז ככה, יש שתי אפשרויות: או שביצים שפג תוקפן לפני יומיים אינן ראויות למאכל אדם, או שמיהרתי לשמוח והריוויון שלי כן התפגר במקרר למרות שתאריך התפוגה שהוטבע עליו הבטיח לי עוד ארבעה ימים של חסד. המאפינס מעופשים. לא סתם לא טעימים בקטע כזה של "על טעם ועל ריח אין מה להתווכח". מעופשים. הגעתי לרמה חדשה לחלוטין של "לא אכיל" במטבח שלי. נחמד לדעת שתמיד קיימים עוד שיאים שאפשר לשבור, ובסף הכל יש לאן לשאוף. המאפינס לסל וחסל.

הכי חבל לי על עטרות הנייר הסגולות :( 

זה בסדר, גורדון. אני עדיין אוהבת אותך.

אבל קצת פחות. 

יום חמישי, 8 באוקטובר 2015

בים בם בם לחם תירס חם

אתמול התחלתי את היום בירושלים, ודברים מופלאים קרו:
1. מצאתי כותנת לילה -שזה הדבר החדש שהחלטתי שאני פשוט זקוקה לו בחיים שלי- בדיוק במידת הזיקנה הנכונה: לא זקנה מדי, כי אני בכל זאת רק (כבר? אמאל'ה, לא רוצה להזדקן ולמות) בת 24, אבל עדיין קצת זקנה כי אחרת מה זה בכלל שווה. היא עם הדפס שמתיימר להיות פריחת הדובדבן אבל הוא לא (עלי הכותרת לא מדוייקים), ועלתה רק 30 שקלים בחנות צדדית ברחוב בן יהודה ואני מאושרת עד הגג. אתמול ירדתי איתה בנונשלנטיות לזרוק את הזבל, ומחשבות מרדניות של 'עד היכן ניתן למתוח את הגבול' הסעירו את נפשי. אני שוקלת ללכת איתה בקרוב גם למכולת, אם אומץ ליבי יעמוד לי.
2. קניתי סט מצעים תואם, שמחליף את סט ה"כל-הבא-ליד" שכיכב על המיטה שלנו עד כה, וכלל ציפיות אפורות לכריות מהדירה הקודמת שלי, סדין אדום וקטן מדי ששייך לנושא הכלים (הו, המראה השנוא של מזרן שמבצבץ מתחת) ושמיכת פיקה של בת הים הקטנה (אשאיר לכם לנחש של מי) שאין לי שום דבר רע לומר עליה, חוץ מהעובדה שאף פיסת מצעים אחרת לא התחברה ויזואלית לקונספט שלה. נושא הכלים טען שהסט החדש נראה צ'רקסי. אני טענתי שהסדין שלו קטן מדי למיטה שלנו ובכך הוא איבד את זכותו להביע דעה. 

בצד שלי יש ספרים, בצד של נושא הכלים יש כבלים שלא ברור לאן הם מתחברים.
(טוב, בסדר, גם בצד שלו יש ספר אחד. סתם רציתי לצאת האינטלקטואלית מבין שנינו) 

3. יצא לי להיפגש עם טליה, חברה ירושלמית אהובה, ועזרתי לה לבחור קרש חיתוך חלה (מסתבר שזה דבר) במתנה לחתונה של דתיים. וב'עזרתי' אני מתכוונת כמובן לכך שהיא התעלמה לחלוטין מההצעה הנהדרת שלי לבחור בלוח חלה חמוד וצבעוני עם איורי קומיקס (וסכין תואמת!) והעדיפה לבחור במקום בלוח אפור עשוי סלע שנראה כמו מצבה, כך שהרגשתי מחוייבת להגיד לה שהוא נראה כמו מצבה. אחרי שהיא כבר קנתה אותו.
4. החורף התחיל! ירד עליי מיליון גשם בירושלים והייתי בעננים. וכבר דמיינתי לי איך אני חוזרת לדירה, שולפת את ספר תבשילי הקדירה הקטן והחמוד של בני סיידא (הוא באמת קטן. חלק מסדרה שנקראת 'הסדרה הקטנה' ומכילה עשרה ספרים. לי יש רק שניים, למרבה הבושה) ומבשלת באהבה רבה לי ולנושא הכלים תבשיל קדירה מהביל שימלא את כל שלושת החדרים שלנו בריח של חורף, וימלא את כל שתי הקיבות שלנו (למרות שאני די בטוחה שיש לי קיבה עודפת לקינוחים, אחרת באמת שאני לא יכולה להסביר איך תמיד יש לי מקום אחרי האוכל לאיזו פרוסת עוגה או שבע עשרה עוגיות) בתחושת כבדות נפלאה. תוך כדי שאני נועלת את מגפי הגומי-כלבים שלי.

כנראה הדבר שאני הכי אוהבת בהם זה להגיד "מלונדון" כששואלים אותי מאיפה הם.

אבל אז חזרתי לתל אביב. והיה חם. מעט קודר מהרגיל, אולי (בעיקר אם שמים משקפי שמש), אבל חוץ מזה- שום סימן ולו הקל שבקלים שהחלפנו סוף כל סוף עונה. קיץ מאוס. בצער רב זנחתי את רעיון הקדירה, והתפשרתי על הספר השני שיש לי מתוך הסדרה הקטנה: פטריות. שגם הוא קטן, וגם הוא חמוד, והוא פטריות, שאפשר לראות גם בהן סוג של סממן חורפי, כי הן צצות אחרי הגשם. בדיעבד התברר שזו הייתה החלטה נבונה בגלל ש:
1. (המספרים חוגגים היום בבלוג) אין לי בכלל קדירה.
2. נושא הכלים חזר גם אתמול מאוחר בלילה מהעבודה. הוא ממשיך, אגב, להגן על המשרד שלו בחירוף נפש מתוך איזו לויאליות משרתית לא ברורה, ולטעון שזה "לא מייצג" את שעות העבודה הרשמיוות שלו, על אף שמדובר ביום רביעי השלישי ברציפות שהוא נשאר במשרד עד מאוחר (הכל מתועד בבלוג, חביבי!). מה שאומר שהייתי נאלצת לאכול קדירה מלאה באהבה לגמרי לבדי, והייתי מרגישה כבדה כפליים ובודדה שבעתיים. לפי החישוב שלי. 

ספרים הם כמו פוקימונים. מוכרחים לתפוס את כולם.

השבוע הרשתי לעצמי לכופף קצת את החוקים ולהגריל מספרים פעמיים, בגלל שהמתכון שיצא לי בפעם הראשונה (ע"מ 87) דמה באופן מחשיד למתכון הראשון שהכנתי אי פעם בבלוג: טופו מוקפץ עם שעועית ופטריות. המתכון השני שעלה בגורל היה "לחם תירס מהיר עם פטריות וצנוברים", וזה סקרן אותי. לאמא של נושא הכלים יש מתכון מנצח ללחם תירס שאימצתי בחום, ואפילו הפצתי בגולה (הכנתי אותו כשהייתי בלונדון) (מעניין כמה פעמים אני יכולה להשחיל את המילה 'לונדון' בפוסט אחד), וחשבתי שיכול להיות מעניין לנסות מתכון חדש למנה האהובה והמוכרת. וגם, כמובן, המילה "מהיר" קנתה אותי.

חשוד מאוד. 
 
לחם תירס מהיר עם פטריות וצנוברים/ ע"מ 70

מרכיבים:

2 כפות שמן יש, לא ביקשו שמן זית יקר!

1 סלסילה (250 גרם פטריות שמפניון, פרוסות יש, גם לא ביקשו פטריות אקזוטיות יקרות!

1/2 1 כוסות (150 גרם) קמח תירס (לא אינסטנט) איך אני אוהבת את זה שהכל רשום גם בכוסות וגם בגרמים. מה זה בכלל קמח תירס אינסטנט.

1 שקית אבקת אפייה צריך לקנות.

1 כפית מלח לא צריך לקנות.

1/2 כפית פלפל לבן עקרונית צריך לקנות. אבל אני הולכת להשתמש בפלפל שחור במקום, כך שלא צריך לקנות.

1 כף סוכר יש לי.

2 ביצים אבל באיזה גודל? (אני מתלהבת מזה שלפני שבועיים למדתי שיש לביצים גדלים שונים. מעניין איך זה קורה. תרנגולות רזות מטילות ביצים קטנות ותרנגולות שמנות מטילות ביצים גדולות, אולי?)

50 גרם חמאה, מומסת איזה קטע, נשאר לי בדיוק 50 במקרר מהמתכון של שבוע שעבר. המתכון הזה נועד לקרות.

2 כפות שמן עוד פעם? למה לא פשוט לרשום 4 כפות שמן בהתחלה?

1 כוס (250 מ"ל) ריוויון יש לי כוס מדידה שגם כתובים עליה מילילטרים. ניצחתי.

100 גרם גבינת פרמז'ן, מגוררת מעולה, יש בסופר ליד הבית חבילות של בול 100 גרם פרמז'ן.

50 גרם צנוברים, קלויים אני אף פעם לא יודעת אם כשכתוב במתכון 'קלוי' זה אומר שקונים את זה ככה או שצריך לקלות. הבחור של הפירות היבשים והאגוזים בסופר אמר לי שאין כזה דבר צנוברים קלויים מראש. מה שאומר שצריך לקלות אותם, וזו קצת רמאות כי לדעתי זה אמור להיות כתוב בתור שלב נוסף במתכון. כמו כן, זה הוביל למצב הבא:

למי שתהה, מסתבר שאין כזה דבר 'פופקורן צנוברים'. 

8 שקיות אבקת אפיה עולות פחות משלושה שקלים! ו-50 גרם צנוברים שעתידים להישרף עולים שלושים :(


אופן ההכנה:

1. מחממים תנור ל-170 מעלות. מחממים במחבת את השמן ומטגנים את הפטריות כ-6 דקות עד שהן מזהיבות. מעבירים לקערה ממתי פטריות מזהיבות? בחיים שלי לא ראיתי פטריית זהב. וכמו שכבר ציינתי, השלב הראשון במתכון הזה היה צריך להיות "קולים את הצנוברים" (עדיף בתוספת ציון זמן הקלייה המדוייק, על מנת למנוע שברון לב) והשלב השני "פורסים את הפטריות". מעגלים פה פינות על חשבוני ומתקמצנים על שלבים. לא בסדר. 
מסתבר גם שאני ממש גרועה בלפרוס, ותמיד נתקעת בסוף עם חתיכת פטריה עבה מדי מכדי להשאיר אותה כמו שהיא, אבל לא מספיק עבה בשביל שאני אצליח לחצות אותה באמצע בלי שהיא תתפורר לי.

אז באיזשהו שלב פשוט הפסקתי לחצות את החתיכות העבות. וזרקתי אותן לפח.

2. מוסיפים לקערה את שאר המרכיבים ומערבבים לבלילה אחידה שאר המרכיבים מינוס הצנוברים :( 

חברים אתם חסרים.

"בלילה". מה היא בעצם, "בלילה"? A blila by any other name would taste as sweet? נניח, תאורטית, שיצא לי גוש אחיד. האם זה אותו הדבר כמו בלילה אחידה? האם זה בכלל משנה? האם יש לי מה לעשות בנידון במידה והתשובות לכל השאלות הללו היא שלילית?

לא.

3. יוצקים את הבלילה לתבנית אנגליש-קייק ומפזרים מעל מעט מלח גס. אופים כ-30 דקות עד שהלחם מזהיב ועשוי לחלוטין. מגישים חם איזה תיאור נפלא ומועיל. "עשוי לחלוטין". אם הייתה לי היכולת לדעת מתי דברים הם עשויים לחלוטין ולא, נגיד, נאים למחצה או שרופים כליל, היו לי צנוברים בתוך הלחם. ומשום מה הכמות שקיבלתי הספיקה לי לשתי תבניות אנגליש-קייק. אני נעה בין שמחה גדולה (שניים במחיר אחד!) לבין דאגה גדולה לא פחות (למה זה קרה). המצב החדש העלה גם תהייה חדשה- אם יש לי כמות כפולה, זה אומר שאני צריכה לאפות זמן אפייה כפול?

כמו לגלות שאת בהריון עם תאומים. 

תאומים שאת לא מצליחה להוציא מהרחם בלי שהם יתפוררו.

ומה היו המסקנות?

הלחם של אמא של נושא הכלים יותר טעים.
כאילו, הרבה יותר טעים. ולזה מצטרפת העובדה ששלי לא טעים. בכלל. למעשה, הוא כל כך לא טעים, עד שעצם ההשוואה הזו היא עלבון בשביל הלחם של אמא של נושא הכלים. זה כמו להגיד על משהו שהוא יותר טעים משתן בואשים. זה אולי נכון, אבל לא בדיוק מחמיא. 
למה הלחם שלי יצא כל כך לא טעים? אולי בגלל, ואני לא יודעת איך זה קרה, אבל מסתבר שקניתי משהו שנקרא "קמח תירס מהיר הכנה" (שהוא התשובה לשאלה "מה זה קמח תירס אינסטנט" שמופיע בסעיף הרכיבים. איפה שהיה כתוב בשום פנים ואופן לא להשתמש בו. בסדר, אז אולי לא היה כתוב "בשום פנים ואופן", אבל בהחלט היה כתוב לא להשתמש בו). ואולי בגלל שלא היו בו צנוברים. אני נשבעת שעזבתי את המחבת לשנייה, שנייה! וכשחזרתי הם כבר היו פחם. פרימדונות. גם יכול להיות שבאמת הייתי צריכה לשנות את זמני האפייה של הלחם לאור הכמות הכפולה, אבל ריח הצנוברים החרוכים עדיין ריחף באוויר בזמן שהכנסתי את התבניות לתנור והטראומה הייתה כל כך טרייה עד שהעדפתי לא לקחת סיכונים. העיקר לא לשרוף משהו נוסף. כך או אחרת- טעים זה לא. הסיבה פחות מעניינת אותי. מה שמעניין אותי עכשיו זה מה אני אמורה לעשות עם שתי תבניות שלמות של הדבר הזה. או עם שלושתרבעי ליטר ריוויון. כבר עדיף ללגום שתן בואשים.

*** 
לנושא הכלים בכלל לא נתתי לטעום. שלא יצחק עליי אחר כך עם אמא שלו. 

איך, איך כל הפטריות יצאו להם מסודרות יפה בדיוק באמצע?

יום חמישי, 1 באוקטובר 2015

האם פסטה היא לא הדבר הנפלא ביותר בעולם?

בשעה שחזרתי ערב אחד מהאוניברסיטה אחרי שיעור בדיני קניין, עלה לאוטובוס חבר לספסל הלימודים. שיגרתי אליו חיוך רחב ואמיתי, כי האוטובוס המדובר היה קו 19 העמוס לשמצה, וברור היה שבמוקדם או במאוחר יתיישבו לידי, ואני הרי שונאת-אדם באופן כללי, ובאופן ספציפי מגנט לאנשים שמריחים כמו מה שהם אכלו אבל רק בתנאי שזה משהו מגעיל (טרם התיישב לידי ג'נטלמן שהדיף ניחוח חלת בריוש, למשל) וברור שלשבת ליד מכר עדיף עשרות מונים על פני זר בריח ארטישוק. בהנחה שלארטישוק יש ריח. אני לא יודעת כי אני לא אוהבת. אז חייכתי, והוא התיישב, אבל למרות השמחה הראשונית שפקדה אותי, מטבע הדברים ומתוקף ההיכרות הדלה השתררה ביננו מהר מאוד שתיקה מהסוג המביך. יש אנשים שמסתדרים מצוין עם שתיקות. הם בוהים במבט מלא משמעות או מהנהנים בכובד ראש או סתם ממצמצים. לא אני. אני חייבת לדבר. תמיד. על משהו. כל משהו. פעם נהגתי לשלוף בשתיקות אנקדוטה משעשעת על התרבות היפנית מתוך מאגר שהכנתי מבעוד מועד (ברכבות ביפן יש קרון מיוחד שמיועד לנשים בלבד כדי שגברים לא יוכלו להטריד אותן מינית!) אבל לאחרונה התחלתי לשים לב שבני שיחתי לא מגיבים לזה כל כך טוב (או בכלל) ועברתי לנושא אחר, קרוב לליבי לא פחות מהיפנים אבל בטוח הרבה יותר- אוכל.

"אתה יודע, אני בדיוק הולכת לאכול עכשיו בפסטה-בסטה," שיתפתי את המכר, קוטעת את רצף גירודי המרפק בו היה שקוע. הוא חייך בחוסר עניין וענה "אה, וואלה?" ובדקות הבאות שעברו עלינו הפלאתי לתאר באוזניו את המנה שאני הולכת להזמין- הצבע המדוייק של הרוטב, הצורה הייחודית של הפסטה, המגוון המרשים של התוספות. ואז נזכרתי שבעצם זו אמורה להיות שיחה (אוף, למה אני גרועה בלהיות בת אדם), שאלתי אותו ברטוריות מנומסת "האם פסטה היא לא הדבר הנפלא ביותר בעולם?" וחזרתי לעיסוקיי, שכללו מציצת קצה של עט סגול שבמקרה היה לי ביד והתרה של אוזניות שתמיד מסתבכות לי בתיק.
"כן, אבל... " הוא השיב תוך כדי שחזר להתגרד. נעצתי בו מבט פרוע, אחיזתי סביב העט מתהדקת. "את לא מתבאסת להוציא כסף על משהו שאת יכולה להכין לבד בבית ממש בקלות?"
"לא," הפטרתי לעברו בסנטר מורם וירדתי מהאוטובוס בהפגנתיות שאולי נראתה למתבונן מן הצד קצת פחות הפגנתית ממה שהייתה באמת מאחר ובמקרה האוטובוס בדיוק הגיע התחנה שלי. התיישבתי בפסטה בסטה והזמנתי את המנה עליה פינטזתי יום שלם. כשהיא הגיעה הטבעתי אותה בפרמז'ן, כמתבקש, ובין ביס לביס הרהרתי בשיחה שלנו. אני מניחה שהמכר פירש את ה'לא' שלי כפשוטו- אני לא מתבאסת להוציא כסף על מנת הפסטה החלומית הזו (איך אפשר?). אבל למעשה לתשובה העמוקה שלי היו שני רבדים- "לא, אני לא מתבאסת", אבל גם "לא, אני לא יכולה להכין לבד בבית ממש בקלות". כי למרות תמימות הדעים שקיימת בעולם לפיה פסטה היא הדבר הכי קל להכנה עליי האדמות, זה אף פעם לא מצליח לי. היא יוצאת קשה מדי, היא יוצאת רכה מדי, היא יוצאת מלוחה מדי, היא יוצאת לא מלוחה מספיק, היא יוצאת בגוש אחד גדול ודביק ובלתי ניתן להפרדה כמו מליוני תאומי פסטה סיאמיים. בקיצור- אסון. ואל תדברו איתי אפילו על 'אל דנטה', שככל הידוע לי זה 'המצאנו ביטוי רק כדי לאמלל אותך' באיטלקית. יש לי יותר סיכוי למצוא בתחתית הסיר את המפלצת מלוך נס מאשר פסטה במידת עשייה 'אל דנטה'.

וכן, השימוש בדימוי הזה נועד אך ורק בשביל שאוכל להשוויץ במצקת המפלצת מלוך נס שלי.  

אז מבחינתי לבחור ב"ספר הפסטה הגדול" של בת' אילון לא היה דבר של מה בכך, אלא אתגר של ממש. אבל עשיתי את זה. למרות הכל. למען הבלוג. למענכם, הקוראים. 

או סתם בגלל שיש לי פסטה נסיכות דיסני שכבר ממש רציתי לאכול.

מקרונצ'יני באפונה ובפלפלים אדומים (ע"מ 122)

מרכיבים:

500 גרם מקרוני, או כל פסטה חלולה אחרת נסיכות.

3 פלפלים אדומים הפלפלים בסופר היו איומים. עברתי על כולם וכל אחד היה פגום ומעוות יותר מהקודם. וניסיתי להתחכם ולגשש בתחתית הערימה, איפה שעובדי הסופר הערמומיים לבטח מחביאים את הפלפלים הטובים ביותר, ונגעתי בפלפל רקוב. איכס. 

1 כוס אפונה טרייה (לאחר קילוף 150 גרם); או מוקפאת ומפושרת נשבעת שרציתי ללכת על הטרייה, אבל זו לא העונה. כלומר, נראה לי שזו לא העונה כי לא ראיתי אפונה טרייה בסופר ולא היה לי נעים לשאול את העובד שם כי הוא קלט אותי מנגבת פלפל רקוב על ערימה של בננות. 

4 כפות חמאה נשמע לי מאוד לא נוח למדוד חמאה בכפות. 

1 מיכל שמנת מתוקה אני אף פעם לא לגמרי בטוחה אם 'שמנת מתוקה' ו'שמנת מתוקה להקצפה' זה אותו הדבר. כלל האצבע שלי הוא פשוט ללכת על מה שיש בו יותר אחוזי שומן. יאמי.  

מלח ופלפל, טחון טרי כמה? 

100 גרם גבינת פרמזן או קשקבל, מגוררת יש, מצאתי שקית של בדיוק 100 גרם. 

קניתי גם מעדני גמדים בגלל שמקבלים מדבקת דיסני בכל מארז וקיבלתי שתיים! היקום מנסה לומר לי שהמתכון הזה הולך לצאת מדהים.

1. חורכים את הפלפלים על אש פתוחה, קולפים ומנקים מגרעינים ומן הצלעות הפנימיות. חותכים לקוביות בגודל 1 ס"מ. חריכה על אש פתוחה נשמע מסוכן. כמו כן, זה נשמע כמו משהו שאני לא יודעת לעשות. וכשאני מגגלת "מה זה אש פתוחה" אני מגיעה לערך של ויקיפדיה על כבאים. אולי זו פשוט דרך מתחכמת לתאר טיגון. כן, החלטתי, זה מה שזה. אוקיי. מטגנת את הפלפלים. וקולפת. ומגלה שהם יותר רותחים מהשמש. ומחליטה שקליפה זה דווקא טעים ומי אמר שצריך להוריד אותה בכלל. ומנקה. ומגלה שיש אינסוף גרעינים. אינסוף. וחותכת. וממשיכה להיאבק בגרעינים.

הם אמורים לעשות רעש של פופקורן?

שני סנטימטר מעל כל היתר. 

2. שמים בסיר גדול את החמאה והאפונה, ומבשלים דקות אחדות על אש נמוכה. מוסיפים את הפלפלים ומערבבים היטב. כמה זה דקות אחדות? שלוש? חמש? שבע עשרה? 

איך עדיין יש פה גרעינים. 

3. מוסיפים את השמנת המתוקה, מתבלים בכפית מלח ובפלפל טחון טרי, ומבשלים על אש בינונית עד שהשמנת תתעבה. מסירים מהאש ושומרים בצד. מחממים שוב בעוד הפסטה מתבשלת. כפית מלח זה כבר תיאור מדוייק יותר, הידד, אבל אני עדיין לא יודעת כמה פלפל לשים. ואיך השמנת שלי אמורה להפוך לעבה? זה מה שהחום עושה לה? נוזלים לא מתאדים בחום? יש דבר כזה אדי שמנת?

כן, הבעבוע המלחיץ הוא ללא ספק סימן טוב.

4. מרתיחים כמות גדולה של מי מלח ומבשלים את הפסטה לדרגת "אל דנטה" (ראו הוראות בישול בפרק ג'). מסננים ומעבירים לכלי הגשה מחומם.

או לכלי ההגשה היפהפה הזה כי הוא יפהפה.

Oh hell no. אני לא חוזרת אחורנית. לא לפרק ג' ולא בכלל. המוטו שלי בחיים הוא להסתכל רק קדימה. בעיקר אם להסתכל אחורה דורש ממני עוד עבודה. בעיקר אחרי שבוע שעבר. הפסטה הזו הולכת להתבשל בהתאם להוראות היצרן והיא הולכת לאהוב את זה. שזה אומר שאני צריכה לבשל אותה 8 דקות, כי כתוב על גב האריזה בין 7 ל-9 ואני יוצאת מתוך נקודת ההנחה ששבע זה מעט מדי ותשע זה הרבה מדי ושמונה זה מושלם. ואני גם הולכת לזרוק פסטה אחת על הקיר כדי לוודא את העניין. רגע, אם היא נדבקת זה סימן טוב או רע? מה אני אמורה ללמוד מזה?

כמובן שיש לי גם מסננת מפלצת לוך נס.

5. יוצקים את הרוטב על הפסטה, בוזקים מחצית מכמות הגבינה ומערבבים היטב. בעת ההגשה שולים אפונים מתחתית הכלי ומניחים על כל מנה. מגישים בתוספת יתרת הגבינה. האפונים שלי לא בתחתית הכלי. מה עשיתי לא נכון?

על הפלייסמט יש ציורים של פסטה. כי זו מנת פסטה. הבנתם?

ומה היו המסקנות?

הו, האכזבה. הפסטה הזו בכלל לא נראית כמו נסיכות. אם מאמצים את העיניים (והדמיון) ממש חזק, אפשר אולי להגיד שאחת הצורות דומה קצת לכרכרה של סינדרלה. קצת. אולי. ויש גם ארמון. אבל בכל חבילת הפסטה הזו אין שום דבר שאפילו מזכיר את בת הים הקטנה, שהיא כמובן נסיכת הדיסני הכי מוצלחת. אפילו לא איזה דגיגון דמוי פלאונדר או סתם כוכב-ים. עצוב מאוד.
טוב, לפחות המנה עצמה יצאה טעימה ממש. אני מניחה שגם זה משהו. בעוד שהמרקם של הפסטה יכול היה להיות טיפה יותר רך (ידעתי, ידעתי שזה שהיא נדבקה לקיר לא אומר כלום) הרוטב יצא נפלא. מיימי אמנם (ידעתי, ידעתי ששמנת חמה מתאדה ולא מתעבה) אבל טעים מאוד. ובדיוק הכמות הנכונה של פלפל, יש. חבל שאני לא זוכרת כמה שמתי בסוף.
ומה היה לנושא הכלים לומר בנושא? הוא נשאר לעבוד אתמול עד מאוחר, שוב (טיפ: אל תצאו עם עורכי דין, מנסיון) (עוד טיפ: אל תלמדו משפטים, מנסיון) (אנחנו זוג משפטנים מאוס, בחיי) וכבר אכל בעבודה, אבל בגלל שאני כזו חברה מהממת ובגלל שאני אוהבת לסדר דברים בקופסאות אוכל, הכנתי לו מנה למשרד להיום. מנה שהוא שכח/השאיר בכוונה תחילה במקרר, אגב.
לא שאני יכולה להאשים אותו. בטח נשבר לו הלב כשהוא גילה שאין בפסטה שלו אפילו שלגיה אחת לרפואה. 

אהבות יפות של אמא.

 הייתי אומרת שיצא לי די דומה. 

המדבקות שקיבלתי מכוערות רצח. חיי הם אכזבה אחת מתמשכת.